הענין כולו היה כה משונה; ברי לי כי הכל היה מכוון ומתואם בדייקנות משמיים, וכל שנותר לי לעשות הוא לבצע תנועות ומהלכים שנכתבו ונקבעו מראש. יצאתי לדרך שנראתה ישרה, ברורה ומובנת מאליה, ולא שיערתי אילו פיתולים וסיבובים ממתינים לי לאורכה. סך-הכל, מה ביקשתי לעשות? לערוך שיפוצים ולהרחיב את ביתי – תוכנית פשוטה למדי, לכאורה. אלא שהפעם, הפכה עבודת הבנייה השגרתית לעסק מסובך ביותר.

את הבית אשר בו אני מתגורר בגבעת המבתר, הסמוכה לשכונת רמת אשכול בירושלים, רכשתי לפני שנים רבות. התאהבתי במקום מהרגע שראיתיו, ועד היום אוהב אני לגור בו: פרוור הררי בעל מראה מחוספס, טבעי, ניתן לומר בראשיתי. ירושלים הרים סביב לה, ולכן בנויים בה בתים רבים על צלע ההר. כאשר קניתי את הבית, נכללה בנכס גם חלקה הררית, שהיתה ברובה בלתי מפותחת.

שנים לא רבות חלפו, הבית הפך להיות קטן מדי עבור משפחתי ההולכת וגדלה, ובדעתי עלה להרחיב את שטחו. היה עלי להחליט לאיזה כיוון – במעלה ההר או במורדו, ובחרתי להוסיף קומה נמוכה יותר, ובה מספר חדרי שינה. תחילה, השגתי את כל האישורים הנחוצים, ואז הזמנתי דחפורים כדי להתחיל במלאכת הקידוח ופינוי שכבת הסלעים בקטע ההר שעליו עמד ביתי. עבודות החפירה התקדמו ללא תקלות, עד שלפתע נתקלו הדחפוריםבמה שנראה כמערת קבורה עתיקה.
קברים קדומים נחשפים בארץ ישראל כדבר של שגרה. בטרם פניתי לרשות העתיקות כדי להודיע להם על התגלית, הרשיתי לעצמי סיור קטן כדי לוודא מה בדיוק נחשף בשטח שבבעלותי. הבחנתי בכיתוב מדהים
בבהירותו החקוק בסלע שנמצא מול פתח המערה, וציינתי לעצמי בהתרגשות כי קרוב לוודאי אני הוא הקורא כתובת זו לראשונה מזה אלפי שנים. ברור היה לי כי מחובתי לדווח על ממצא זה לרשויות, וכן עשיתי.

מכאן ואילך הלכו העניינים ויצאו מכלל שליטה. רשות העתיקות קיבלה עליה את האתגר ברצינות, ואנשיה פתחו בהליכים הנחוצים ל"שימור" האתר. למעשה, ניתן לומר כי הם פלשו לשטח שלי והשתלטו עליו. תוך
שעה מאז שקיבלו את הודעתי, הופיעה משאית ליד ביתי ופלטה מתוכה
קבוצת אנשים, איש כלי מלאכתו בידו. הם לא הסתפקו בגידור השטח כולו ובמתיחת חבלים, אלא הקיפו את כל האזור, כולל ביתי, בסרטים צהובים, והציבו שלטי אזהרה בארבע שפות, המכריזים קבל עם ועדה כי כל השגת גבול אסורה בהחלט.
לאחר מכן, נכנסו אל המערה והחלו לצלם את הממצאים שבתוכה, מנסים לפענח את הכיתוב העתיק שעל הקיר. לדבריהם, הייתה הכתובת ארמית, רשומה בכתב עברי עתיק, בו השתמשו השומרונים. מי שחרט את המילים כינה עצמו בשם "אבא, מצאצאי אלעזר בן אהרן הכהן". אותו 'אבא' כתב כי הוא חוזר מבבל, שם עבר עינויים ורדיפות, נושא עמו את עצמותיו של "מתתיהו בן יהודה", כדי להביאו לקבורה במערה זו. לאור הדברים, נשקלה אפשרות סבירה שמערה זו שימשה כקברו של מתתיהו אנטיגנוס, אחרון המלכים לבית חשמונאים. יתכן שמעמדו הרם של מלך זה, היה סניף כלשהו להיתר שכהן ייטמא לו ויביאהו לקבורה סמוך לעיר הקודש, במקום להשאירו בנכר. יתר על כן, הכתובת הצביעה על-כך שאותו 'אבא' בעצמו, שייתכן שהיה כהן גדול, ייעד את המערה כמקום קבורתו בבוא העת, וכנראה שהוא אכן נקבר שם.
לא עבר זמן רב, ואנשי רשות העתיקות גילו במערה חלקת קבר, ובהתאם לכתובת שעל הקיר קבעו כי זהו קברו של מתתיהו אנטיגנוס. משום-מה, לא עלה בידם למצוא את קברו של אותו 'אבא'

תגלית 'קטנה' זו התבררה כמציאה ארכיאולוגית יקרה. ככלות הכל, לא בכל יום מתגלה מערת קבורה המזוהה כמקום קבורתם של כהן גדול ושל מלך בישראל! היו בין המומחים שקבעו בוודאות כמעט מוחלטת כי זהו קברו המקורי והאותנטי של האחרון בשושלת מלכי בית חשמונאי. אלו היו חדשות של ממש!
אך, לא הכול השתתפו בשמחתם של הארכיאולוגים. כמעט באותה מהירות בה נחפזו הארכיאולוגים להגיע למקום כדי להוציא ולבדוק את השרידים שהתגלו במערה, הגיעו לאתר אנשי החברה קדישא של ירושלים,
כדי להגן על קדושת הקברים ולמנוע את חילולם. וכך פרץ המאבק על הקברים.

בעוד הארכיאולוגים מתעמתים עם הרבנים בתוך המערה, התגברה עצמת הפעילות שרחשה מחוץ לביתי. כבר למחרת בבוקר התארגנה הפגנה בקנה מידה מרשים. מכוניות, טנדרים ורכבי שידור חנו לכל אורך הרחוב, והכביש עצמו נחסם לתנועה. שתי קבוצות עמדו זו מול זו, צועקות בגרון ניחר ומנופפות שלטים עליהם נרשמו בחופזה סיסמאות נזעמות.
בצד האחד, לא חדלו מלזעוק, "להפסיק את הכפייה הדתית! צאו מימי הביניים! אל תמנעו מהמדע להתקדם!"
בצד השני הכריזו בניגון מונוטוני, "להפסיק את חילולי הקברים! אתם מבזים את אבותיכם ואת אבותינו! עצמותיהם אינן הפקר! התורה אוסרת חילול קברים!"
ואני? עמדתי בצד והתבוננתי במחזה. איש לא שאל אותי לדעתי. נראה היה כאילו הפך ביתי לרכוש ציבורי.
אנשי רשות העתיקות ביקשו לפעול מיד, ללא דיחוי. עצמות שהיו קבורות למעלה מאלפיים שנה, הנחשפות לפתע לאוויר, זקוקות לטיפול זהיר ורגיש. בעלי המקצוע קבעו כי זהו מצב חירום, והזעיקו למקום את
גדול המומחים בארץ לממצאים ארכיאולוגיים ולרפואה משפטית, מרצה באוניברסיטת תל-אביב. הוא ניאות להגיע מיד לירושלים והביע התעניינות גדולה בביצוע הבדיקות השונות.
השיחה התנהלה, כפי הנראה, בערך כך:
"הלו, אפשר לדבר עם ד"ר בן מרגי?"
"הוא עסוק כרגע במסירת שיעור".
"מדובר במקרה חירום. אני יודע שהיה רוצה שיודיעו לו על-כך ללא דיחוי".
"רק רגע…"
"הלו, כאן ד"ר מרגי".
"שלום. מדבר בועז שחר מרשות העתיקות בירושלים. לפני שעות ספורות חשפנו מערת קבורה השייכת – לפי הממצאים הראשוניים – לתקופת החשמונאים, ורצינו לדעת אם תהיה מעוניין לפקח על עבודות החפירה
וביצוע הבדיקות בשרידי הגופות שמצאנו".
"מה זאת אומרת, 'האם אני מעוניין'? וודאי! איזו שאלה?!"
"נו, אז מתי תוכל להגיע?"
"אני הולך לבטל את כל השיעורים, תופס מונית ויוצא מייד לדרך, תוך דקות ספורות".

ד"ר בן מרגי הגיח בריצה ממשרדו, גומא במהירות את המטרים הארוכים לאורך המסדרון ונכנס לתוך הכיתה בה לימד. הוא עצר לרגע ליד שולחנו כדי לחטוף בידו את תיקו ולשחרר את הכיתה, ומיד יצא לדרך. הוא דילג במדרגות שלוש-שלוש, קפץ מעל גדר נמוכה שהקיפה את הבניין וחצה בחופזה את הכביש לעבר תחנת המוניות. באותו רגע, הגיח אוטובוס עירוני מעבר לפינה ופגע בו במלוא העוצמה. לא היה לו סיכוי לשרוד את המפגש הבלתי צפוי. ד"ר בן מרגי נהרג במקום.

סיבוב ראשון הסתיים בניצחונה של החברה קדישא. נכון לעכשיו, תישארנה העצמות במקומן, מבלי שתופרע מנוחת העולמים שלהן. הגיע הזמן לסיבוב שני, בו נכנס לתמונה ד"ר לודוויג פון שטאובן ממינכן, גרמניה, מגדולי המומחים העולמיים ברפואה משפטית ארכיאולוגית. השיחה
התנהלה  בערך כך:
"האם אני מדבר עם ד"ר פון שטאובן?"
"יא".
"מדבר בועז שחר מרשות העתיקות בישראל. לאחרונה חשפנו קבר מתקופת מלכי בית חשמונאי. ד"ר בן מרגי היה אמור לעמוד בראש צוות של חוקרים לבדיקת השרידים, אך לצערנו הרב הוא היה מעורב בתאונה קטלנית שלא שרד אותה. אנחנו מתאבלים על האבידה הקשה במותו".
"אח, כן", אמר הפרופסור ממינכן. "כולנו נחוש בחסרונו".
"שאלתי היא, ד"ר פון שטאובן, האם תוכל להפסיק את כל עיסוקיך ממש ברגע זה ולהגיע ארצה כדי לקחת את ניהול הפרויקט לידיך?"
"איזו שאלה, שחר!" שאג הגרמני מעבר לים. "כמובן שאני מגיע. במטוס הבא היוצא ממינכן אני טס. אוף ווידערזעהן!"
הפרופסור חטף את מקטורנו ואת דרכונו ומיהר לצאת מחדרו, בדרכו לקומת הקרקע בביתו. ברוב חפזונו, נכשל ונפל במדרגה השלישית, ממנה המשיך בטיסה נמוכה עד תחתית גרם המדרגות. לרוע מזלו, בשעת הנחיתה נחבט ראשו בגולת הברזל הבולטת ממעקה המדרגות, וכאשר צנח על הרצפה, היה כבר ללא רוח חיים (כך סיפר בזעזוע משרתו הנאמן בשיחת טלפון לרשות העתיקות).
בשלב זה, אפילו בועז שחר, האטום וקר הרוח, החל לחשוש מהאופן בו מתגלגלים העניינים. שניים מהפרופסורים המוערכים ביותר בעולם כולו בתחום פענוח ממצאים ארכיאולוגיים מצאו את מותם באופן שניתן לתארו אך ורק במילים "מיתה משונה", משונה באמת. ברשות העתיקות הוחלט כי כרגע יש להקפיא פרויקט ביש-גדא זה.

החלטה זו היטיבה גם עמי, מכיוון שהמצב מחוץ לביתי הלך והחמיר עד לכדי אנדרלמוסיה של ממש. גרונם של המפגינים משני הצדדים הלך וניחר בשעות ארוכות של צעקות. עיתונאים התרוצצו אנה ואנה, מנסים להשיג ראיון עם המפגינים בעלי מיתרי הקול המפותחים ביותר. ברגע שהנחתי את כף רגלי מחוץ לביתי, מיד עטו עליי, וה"שיחה" בינינו התנהלה בערך כך:
"הנה הוא. הוא כאן! מר סוויסה! מר סוויסה! האם אתה מוכן להשיב למספר שאלות?"
"כאן, בצד ימין, מר סוויסה! האם תוכל לספר לנו כיצד ההרגשה למצ…"
"מר סוויסה, אתה מוכן לתאר לנו…"
"היי, דרור, אתה חוסם לי את הנוף! זוז הצידה!"
"שגיא, תירגע, אני לא יכול לשמוע מה הוא אומר". הבנתי שעדיף לי להישאר בבית.
לבסוף, נרגעו הרוחות. אנשי רשות העתיקות התאכזבו עמוקות מכך שאינם יכולים להמשיך ולהתקדם בבדיקת שרידי גופתו של מי שלדעתם היה המלך האחרון לבית חשמונאי, והם הגבירו את היקף חיפושיהם אחר קבר נוסף, ללא הצלחה. לבסוף, התייאשו מן החיפושים והסירו את הסרטים שנמתחו סביב ביתי והשטח שבבעלותי. הם ניקו סביב קברו של המלך אנטיגנוס והגישו לי מסמך רשמי, בו נקבע ברורות כי אני הוא הבעלים של השטח, וכי אני רשאי לממש את תוכניות הבנייה שלי, ובתנאי שלא אגע לרעה במערה עצמה. הם תכננו להשקיע באתר ולפתוח אותו למבקרים ביום מן הימים.

נאנחתי אנחת רווחה גדולה, ונופפתי לשלום למדענים. נותר בי רושם מאותם רבנים עטורי זקן שניסו בכנות לשמור על כבודם של הנפטרים, שהם מאבות-אבותינו. פחות התרשמתי מהתלהבותם של המדענים
החילוניים, שהיו מוכנים לעשות הכול "למען המדע". ועם כל זאת, למרות הרושם העז שהותירו בי הראשונים, לא הייתה לי כל כוונה לחולל שינוי כלשהו באורח חיי. מאוויי התמקדו בקידום פרויקט הבנייה שלי. אך בטרם קראתי לנהגי הדחפורים לשוב לאתר, הרהרתי לעצמי שאולי כדאי היה לי לנסות פעם אחת נוספת לחפש אחר קברו של הכהן הגדול, הקבר שלא נמצא. חיטטתי פה ושם בעזרת את חפירה ומפסלת, מתקדם בזהירות, והנה – ראו זה פלא! מצאתי את הקבר השני!
הפעם לא נהגתי בפזיזות כבראשונה. לא התקשרתי לרשות העתיקות – עדיין לא. תחילה, התקשרתי לרבנים. עובדה זו העניקה להם יתרון על פני המדענים כאשר הם נקראו להגיע שוב, וכך הצליחו למנוע מהם להתעסק עם הקבר. הרבנים בחברה קדישא רחשו כלפיי הכרת טובה עצומה, וכאות הוקרה הגישו לי מתנה – תמונה מצוירת יפהפייה במסגרת מרשימה, דמות דיוקנו של אחד מאבות משפחתי, הרב חיים סוויסה, שהיה מקובל גדול ותלמיד מובהק של הרש"ש. ספרו של סב זה נחשב לאחד מספרי היסוד
בקבלה.

'במקרה', הזכרתי את שמו של אותו סב-סבי, באוזני הרבנים, במהלך אחת השיחות הרבות שניהלנו, והייתי נרגש ממאמציהם לחפש עבורי תמונה זו. אני זוכר כיצד חשבתי אז, כמה יכולים היו חיי להיות שונים, אילו
זכיתי להכיר אדם גדול זה באופן אישי. אך כל זה היה בבחינת השערות בלבד; הוא חי אז, ואני – כעת, וזהו זה.

כמחצית השנה חלפה, עד כי אירע המעשה שחולל שינוי בחיי. עבודות השיפוצים נסתיימו, לביתי נוספה קומה, ומאנשי רשות העתיקות לא שמעתי זה זמן רב. בוקר אחד, התעוררתי בתחושה מוזרה: ניעור בי דחף פתאומי להתפלל ליד קברו של אבי משפחתי, המקובל הצדיק ר' חיים.
בחוץ זרחה השמש, השמיים היו תכולים, חפים מכל ענן, ונהגתי במכוניתי ברחובותיה המתפתלים של ירושלים, מתוך תחושת ריחוף. אף כי לא פקדתי את בית החיים מזה שנים רבות, הייתה הדרך לשם
עדיין זכורה לי. החניתי את מכוניתי, והחילותי בניסיון לאתר את מקום הקבר. סביבי ניצבו קברים עתיקים רבים, והשמות שנחקקו על מצבותיהם כמעט שנמחקו מרוב שנים. המשכתי לעבור ממצבה לחברתה בתחושת תסכול גובר והולך, בעוד השמש קופחת על גבי. בידי היה צילום של ציור דיוקנו של אבי המשפחה, בתקווה כי מישהו יזהה את תמונתו ויוכל להפנות אותי למקום קבורתו, אך לא היה איש שיוכל לעזור לי. לאחר שעתיים של חיפושים עקרים החלטתי לפנות לעזרה של ממש. בדיוק אז, הגיעו למתחם
בית-החיים שני אוטובוסים של תיירים, ומתוכם יצאו אנשים לבושי מעילים שחורים, חבושי כובעים ועטורי זקנים. משום-מה, ידעתי כי מצאתי את התשובה לשאלתי. בוודאי אותם אנשים יידעו היכן טמון אבי-משפחתי המפורסם, ר' חיים סוויסה זצ"ל.

פסעתי לעברם ופניתי אליהם, "סליחה".
"כן? במה נוכל לעזור לך?" השיב לי אחד מהם.
הסברתי לו את מבוקשי, מציג בפניו את ציור תמונתו של הצדיק.
עיניו אורו. "יודע אתה מה הביא אותנו לכאן היום?" שאל אותי. נענעתי בראשי לשלילה.
"אנו כאן כדי לציין את היארצייט – יום פטירתו – של רבי חיים סוויסה, שכעת אני מבין כי הוא אבי-המשפחה שלך".
הוא אחז בזרועי ומשך אותי בין הקהל, עד שהגענו לאדם קשיש בעל זקן לבן ארוך. ידידי החדש סיפר לו את סיפורי, וכך זכיתי לומר קדיש ביארצייט של הסבא קדישא, עומד ליד קברו, מוקף קבוצה גדולה של
גברים העונים "אמן".
באותו יום סגרתי מעגל. ידעתי כי אין מדברים כאן על העבר; מדברים על העתיד. העתיד שלי. העתיד שלי כיהודי. ואז פרצו הדמעות, לראשונה מזה שנים רבות. המסתורין וההוד אשר אפיינו את אותו יום בחיי, זכו לסיום הולם; היה זה יום אביבי נהדר, עם שמיים תכולים ללא ענן. לא הייתה זו עונת הגשמים – אך לפתע התקדרו השמיים וגשם זלעפות החל לרדת, מרטיב את כולנו עד לשד עצמותינו, כביכול מצטרפים גם השמיים בעצמם לגילויי ההתרגשות.

היום הנני אדם שונה לחלוטין, הצלחתי לגלות את סודם האמיתי של הקברים.
כפי ששמעתי מר' אשר כהן
(השמות שונו)

נחמן סלצר הוא סופר ומנצח מקהלת שירה חדשה